לא תמיד עסקתי בנשימה. כמו כל פעולות הגוף התקינות, היא הייתה בלתי מורגשת ומובנת מאליה. במבט לאחור, אני מבין שכבר כילד, סבלתי מבעיות הקשורות לנשימה, סימפטומים, סימנים מעידים, כמו גרד בעור ("אטופיק דרמטיטיס" או "אסתמה של העור") ואלרגיה לקרדית האבק, אבל למדתי להשתיק אותם באמצעות הרפואה המערבית המודרנית. 

באחת החופשות, כשהייתי סטודנט, הדרכתי צלילה בתאילנד. על סירת הצלילה היתה נהוגה תחרות - מי שסיים צלילה עם לחץ האוויר הגדול ביותר במיכל, (מי שנשם פחות) זכה בבירה בערב. כדי להתרגל לנשימה חסכונית בזמן הצלילה, תרגלתי נשימות איטיות ושקטות לאורך רוב היום, מחוץ למים. מיום ליום חל שיפור בצריכת האוויר שלי, נשמתי פחות. יותר מכך, הרגשתי שאני רגוע, לא מתעייף ושהראש שלי צלול גם בימים ארוכים בהם צללנו 3 צלילות. זו היתה הפעם הראשונה שהתחלתי לשים לב לאופן שבו אני נושם. 

החופשה נגמרה, חלפו שנים ושכחתי מהנשימה. במהלך רכיבת שטח בכרמל נתקפתי בשיעול שלא הרפה. נאלצתי להפסיק את הרכיבה ולחזור הביתה. לאחר מספר ימים התעוררתי בלילה עם התקף שיעול דומה וקשיים בנשימה - בעיקר בנשיפה - שנשמעה קולנית ו"מצפצפת". בימים שחלפו התסמינים חזרו שוב - במיוחד במהלך מאמץ גופני ובשעות הקטנות של הלילה. אחרי סדרת בדיקות הרופאים אבחנו אותי כסובל מאסטמה. קיבלתי מרשמים למשאפים, בהם, כך נאמר לי, אצטרך להשתמש כל חיי.  במשך כחמש שנים המשכתי בשגרת יומי כשאני משתמש במשאף בעיקר לפני אימון גופני (שחייה או רכיבת שטח). שכחתי מהאסטמה, אבל כעבור חמש שנים היא התפרצה שוב וחייבה אותי לעצור ולהקשיב.